המצב קשה
תוכן העניינים
מבוא
1. התחשלות או החלשות
2. מנגנון ההישרדות שלנו
3. יש לחץ ויש לחץ
4. ט&ט: טרור
וטראומה
5. לדעת להקשיב, לדעת לתמוך
6. לנשום, להירגע ולישון
7. ילדים במצבי טראומה
8. פנייה לעזרה מקצועית
9. השקפת עולם
10. על החיים ועל המוות
11. שכל ישר והומור פרוע
12. תפילה ושורשים
...ואל
תתייאש מן הפורענות
נתאי הארבלי, פרקי אבות, א:ח
ישנם אירועים שנחקקים בזיכרון. אחרי רצח
קנדי ( הייתי במתקן אימונים של חיל הנדסה בבית נבאללה, לקראת סיום הטירונות בשעה
10 בבוקר, כלומר בנובמבר 1963) נהגו לשאול "היכן היית כאשר שמעת על כך?"
- ואנו זוכרים, אירועים כאלה במהלך חיינו. כך זוכרים את הרגע בו נודע לנו כי
פרצה מלחמת יום כיפורים, את הרגע בו שמענו על קריסת מגדלי התאומים בניו יורק.
לרגעים אלה מצטרף הרגע בו נודע לנו על פיגוע הדמים במלון "פּארק" בנתניה,
בליל הסדר, פסח תשס"ב.
אנחנו מדברים רק על אלה ששמעו וראו
באמצעי התקשורת, שלא לדבר על אלה שנכחו ונפגעו ממש, הלא אלה - ודאי וודאי
שלעולם לא ישכחו. בכל הארץ ישבו משפחות סביב לשולחן החג. מפה צחורה, ארוחה
כמיטב המסורת, התכנסות של קרובים וחברים טובים. התעלות הרוח בתפילה, בקריאה
ובמחשבה על הערך הנצחי של חרות. לפתע פורצת לה פנימה וטופחת על פנינו המציאות
המרה, של חורבן והרג. קשה היה לחזור להגדה. במשך החג היו אירועים קשים מדי יום
ביומו – בחיפה, תל-אביב, בירושלים וישובים אחרים. חוויית הטרור עמה אנו חיים
בתקופה זאת, המחישה לנו פירוש נוסף לעבדות שבה חיו אימהותנו ואבותינו – חיים תחת
איום וסכנה, חיים בחשש ודאגה הם רחוקים מאד מחופש.
הספר שלפניכם נכתב במשך החג, הוא היה
התרפיה העצמית שלי. כרבים אחרים, השתדלתי לא לצאת לבלות, החיים בין מהדורת חדשות
אחת לשניה, נראו לי לא מלהיבים. העסקתי עצמי וכך נרגעתי מעט. קיוויתי מאד שהספר
יעזור גם לאחרים. על וויליאם ג'יימס, שנחשב לאבי הפסיכולוגיה המודרנית, נאמר כי
"השתייך לחברה הדגולה של המעודדים". כפסיכולוג הייתי שמח להימנות על
חברה זו. אני ממלא תפקיד זה ברצון ובמיטב יכולתי, ובכל זאת אין הדבר מובן מאליו.
כמעט תמיד בשומעי בחדשות על הגעת פסיכולוגים בעקבות אסון, בצה"ל או בבתי ספר
למשל – מתעוררת בי תמיהה מסוימת. וכי בתקופות קשות של פוגרומים וגזירות, הגיעו
פסיכולוגים לטפל בשורדים? כיצד אנשים מסתדרים בעצמם בחברות לא מערביות בסין או
בהודו, לאחר אסון - כרעידת אדמה למשל?
חשוב להבין נקודה זאת, אם ברצוננו
להיות פסיכולוגים-מעודדים לעצמנו וליקירנו. אני מניח שההסבר נעוץ לפחות בשלושה תהליכים
שקרו.יש בדברים שאומר הכללה מסוימת –הם לא נכונים לכולם, לא בכל מקום: האחד,
אנו חיים בחברה היודעת רווחה ונוחות. למדנו לצפות שהכל יסתדר על מי מנוחות, שנמשיך
להרגיש בטוחים ומוגנים בפני כל רע. מבחינה זאת, הפכנו להיות כחיות מחמד ביתיות
שמנות ומטופחות, ולא כחיה הנאבקת על מחייתה בטבע. השני, אם פעם המוות היה
חלק ברור וכמובן בלתי-נמנע מהחיים, היום הוא משהו מוסתר ומודחק. אנשים לא מתים עוד
בבית. ילדים לא נפגשים בחוויה של אדם גוסס. הכל נעשה מאחורי סדין בבתי החולים.
יתרה מזאת אנשים כנראה שואפים היום לא למות כלל ("אנטי-אייג'ינג", שכפול
גנטי). התוצאה? ככל שמתעלמים ומדחיקים יותר, חרדים יותר. השלישי, המבנה
הקהילתי שלנו נהרס. אנו לא חיים עוד במשפחה מורחבת, של כמה דורות יחד, באותו הכפר.
אין לנו עוד "זקני השבט" שידריכו אותנו. התנתקנו ממסורת ומנהגים. לכן,
נאלץ כל פעם להמציא את הגלגל מחדש. כלומר אנו לא נהנים מהניסיון המצטבר, ואין לנו
דפוסים מן המוכן להתמודד עם משבר.
בספר הזה נלך לאילנות גבוהים – למורים
הגדולים של האנושות להתמודדות בחיים. נפנה להוגי-דעות ולמשוררים. נשאב מהשורשים
שלנו, מאגר חכמת החיים שהצטבר ביהדות. נביא וניישם מידע ועקרונות מתחום בריאות
הנפש. כמובן גם להתנסויות האישיות והמקצועיות של המחבר ישנה השפעה נכרת.
כפי שאתם רואים, אין זה ספר עיוני על
הפסיכולוגיה של הלחץ ומצבי הטראומה, אלא מדריך מעשי להתמודדות עמם.
נעסוק כאן בנושאים כבדים וחמורים ובכל
זאת ארשה לעצמי להתבטא לפעמים בצורה קלילה או מבודחת מעט. סמואל באטלר, מחבר הרומן
"דרך כל בשר" שתורגם מזמן לעברית, ואני ממליץ עליו בחום, כותב במחברת
רשימותיו "אם לא צריך לקחת את החיים יותר מדי ברצינות – בוודאי כך הוא גם
בנוגע למוות". ואם במוות כך, הרי נכון הדבר כאשר מדובר באיום על החיים.
הפרק הראשון יציג "אני
מאמין", או אם תרצו את "כל התורה על רגל אחת". אחריו יבואו שלוש
חטיבות: הראשונה מוקדשת לחרדה, לחץ טראומה וטרור. השניה, עוסקת בעזרה עצמית ועזרה
לאחרים במצבים שתוארו. החטיבה השלישית עוסקת בהתחסנות – בהכנה ובמניעה, יהיו
מקוראי שיעדיפו להתחיל לקרוא בחלק המסיים תחילה, וכמו אצל אלה שעושים הרבה דברים
"להפך" – יש בזה מן ההגיון.
יהי רצון שנגיע כולנו, כל היושבים בארץ
הזאת, לימי שלום ורווחה. כמעט ואמרתי איש ואישה תחת הגפן והתאנה, אבל אני לא בטוח
שיש לכם עצים כאלה בגינה. זוהי משאלה, והדברים תלויים בנו ולא רק בנו. לכן אאחל
לכם, דבר שתלוי בכם בלבד: כי בחלוף עת הצרה, תהיו גאים באופן בו עברתם אותה.
ירושלים, פסח תשס"ב
9. השקפת עולם
לבטח תשאלו "מהי השקפת
עולם"? גם אם לא תשאלו אענה לכם. החיים הם טריטוריה (לא נסתבך בפוליטיקה
ונשתמש במילה 'שדה'), אז החיים הם שדה נרחב וכדי לכוון את עצמנו ולדעת לאן לפנות
וכיצד לנהוג אנו זקוקים למפה. לכל אחד ואחת ישנה מפה פנימית כזאת שאומרת להם מהם
החיים, מה חשוב, איך להיות מאושר, כיצד מתמודדים עם קשיים. יש דברים שלומדים בבית
הספר, לדוגמא המקצוע שעוזר להסתדר עם שאלות כמותיות ומספריות נקרא מתמטיקה. אבל
איך להסתדר בחיים לומדים בדרך כלל לבד. ככל שיש לנו מפה מפורטת ומעודכנת יותר; ככל
שהיא תתאים יותר לתנאי השטח המשתנים; ככל שנכיר יותר את המפה שלנו – כך יהיה
לנו טוב, ונהיה מוכנים לכל האפשרויות.
דורות על גבי דורות אנשים חשבו וחקרו
את השאלה "כיצד לנהוג בחיים כיד שנהיה מאושרים, או לפחות לא נהיה אומללים. את
התשובות מספקים הפילוסופים, הסופרים והמשוררים, הנביאים והקדושים. היו גם חכמים
שממש לימדו תלמידים את סוגיית החיים. הבעיה היא שכאן לא משרד-החינוך: אין תכנית
לימודים אחידה, אין תארים מוכרים. למורים האלה כינויים שונים – חכם, רב,
ג וּר וּ, מאסטר וגם אדמו"ר. חלקם
חיים, רובם מתו מזמן, אך השאירו לנו את כתביהם. דברי מכוונים להמלצה להכיר, לשפץ
ולהרחיב את המפה הפנימית הזאת; ולבדוק בקרב המורים הדגולים של חכמת החיים מי יכול
להועיל לשם כך. נאמר "עשה לך רב וקנה לך חבר". אני מבין זאת כך: עליך
למצוא מורה כזה שאת היא המעניקה לו את החשיבות הראויה. את היא העושה דמות זאת ולכן
אין להשתעבד אליה או להעריצה. עוד דבר משתמע – שלא צריך לקנות, לוקחים משהו קיים
וחופשי.
לדברים שמנחים אותנו בחיים ועוזרים לנו
לבחור בין אפשרויות שונות קוראים 'ערכים'. אם אתם מתלבטים אם לשדוד בנק או לא,
החלטתכם תבטא את הערך הזה. דרך אגב נדמה לי ששודדים לא מתלבטים יותר מדי. האדם
הנוהג בחשדנות מוגזמת, יש לו מפה שחקוקה כנראה בסלע, שאומרת "אסור להאמין
לאנשים. הם חורשי רעתך". התמימים שמרבים לנצלם, במפה שלהם כנראה כתוב
"אנשים הם טובים, אפילו כשאינם נראים כאלה". לא נרכל על אחרים. הגיע זמן
להתבוננות עצמית:
·
כיצד תתארו את המפה שלכם?
·
כמה מפות כאלה יש לכם?
·
מהם הערכים המנחים אתכם בחיים?
·
מי הם המורים שלכם לחיים?
·
שלפו את המפה שלכם להתמודדות במצבי לחץ. מה כתוב בה?
·
השלימו את המשפט "החיים הם...".
·
חזו והשלימו אותו משפט כמה פעמים, כל פעם בתשובה.
·
המציאו שלושה עקרונות לחיים, כך
שהנכדים שלכם יוכלו לומר "סבא או סבתא שלי היו אומרים...". דרך אגב פרקי
אבות, ספר משלי בתנ"ך, הם בדיוק אוספים כאלה.
איך הסתדרתם עם שיעורי-הבית האלה? או
שמא אתם מהקוראים שלא סובלים קטעים כאלה ומפטירים לעצמכם - "אמור מה שיש לך להגיד,
ועזוב אותי בשקט". טוב. בכל מקרה אומר לכם מה שרציתי. אבל דעו שאלה דברים
הלקוחים מהמפה שלי. יתרה מזאת עליכם לדעת שהשדה הוא נרחב ומורכב ובלתי-מוכר, וגם
המפות רבות מאוד. מה שאביא הוא רק טיפה בים. אין כאן משנה סדורה, אלא כמה הארות,
מפה ומשם.
הנמר
משל הלקוח מספר מעשיות זן: אדם התהלך
בשדה. לפתע ראה מולו נמר. החל לברוח והנמר אחריו. ראה האיש בור וחשב להתחבא בו,
אולם כשהציץ לתוכו גילה שבקרקעית הבור עומד נמר אחר המוכן לטרוף אותו, בעוד מלמעלה
נעמד והמתין הנמר הראשון. היו שם שורשי גפן שצמחה ליד הבור ואחז בהם בכל כוחו. שני
עכברים, האחד לבן והשני שחור, החלו מכרסמים את שורש הגפן. הבחין האיש בתות-שדה יפה
ורענן שגדל על פי הבור. לפת השורש בידו האחת, ובשנייה קטף תות ואכלו. כה מתוק היה
הפרי!
אצל הרומאים הייתה נפוצה הסיסמא CARPE DIEM
כלומר תפוש את היום, חיה את הרגע. וקהלת שלנו אומר "אין טוב באדם שיאכל ושתה
והראה את נפשו טוב בעמלו" (ב:24). הנה כתובת ממצבת מלך אשור סנדנאפל: הייתי
מלך וכל עוד ראיתי את השמש אכלתי ושתיתי ורוויתי תענוגות האהבה; ידעתי כי ימי האדם
קצרים המה, רבי תהפוכות וצער, וכי אחרים יקטפו את יתרון נכסי שאשאיר אחרי; לכן לא
אניח ליום לחלוף מבלי שכך אחיה".
מסקנה (למי שזקוק לה): נכון, מסוכן,
קשה, מי יודע מה יהיה. אבל כיצד אני מתכונן ליהנות מהחיים שלי היום ועכשיו? מה
ישמח אותי? מה עשיתי השבוע שהיה לי טוב? ואם הגרוע מכל יקרה, מה אני רוצה להספיק
עד אז?
AMOR FATI!
אהב את גורלך! הייתה סיסמת חייו של
ניטשה. ניטשה מעלה בספרו הפיוטי "כה אמר זארטוסטרה" את רעיון השיבה
הנצחית. הכל בעולם - אני שכותב כרגע ואתם שקוראים, הכל ישוב על עצמו לעד.
ניטשה לא עוסק בשאלות טכניות – כל כמה זמן יהיה סיבוב נוסף. זהו רעיון, או יותר
נכון חידה: אם כך הוא, מה המשמעות לחייך? והוא מפרש – עליך לחיות בצורה כזאת שתוכל
לחזור על כך עוד ועוד. שממש היית מבקש, כמו בבר - "עוד פעם אותו דבר".
המצב קשה? קבל זאת כבלתי נמנע, כגורל, כך נגזר. איך תחיה תקופה זאת בצורה שלא תהיה
מוכן לשנות מה שהיה - כי זה תרם, כי זה עצב. ניטשה מלמד השלמה עם גורל והפיכת
אילוץ להזדמנות.
מרעיון זה אפשר לשוב לחבלה הטראומטית.
מתי יישאר אדם מצולק ופגוע? כאשר לא יוכל להסכים לשוב על כך! נוכל לדמיין אדם
שהתעוור בפיגוע, שמצא בכך משמעות וייעוד. אך מה יאמרו אנשים שאבדו כל משפחתם, איזו
משמעות יוכלו למצוא בכך? ולא פלא שהם חיים באופן שאף אחד לא היה מוכן לחזור עליו.
ובכל זאת, גם כאשר פוקדים אסונות "בלתי-אפשריים" כאלה, עד כמה גדולה
רוחם של חלק מהנפגעים והם חיים חיים של כבוד וטעם.
הרעיון הזה של קבלת הנתון, הוא מרכזי
אצל קהלת שהשורש נ.ת.נ. חוזר אצלו עשרות פעמים: "מה שהיה כבר נקרא שמו, ונודע
באשר הוא אדם, ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו (ו:10)". רעיון זה כבר פגשנו באמירה
"ברוך דיין אמת", "ה' נתן וה' לקח" – החיים לא שלי, מה שמתרחש
נקבע. אם כך למרות שהייתי רוצה שיהיה אחרת, כרגע "זה מה יש". עכשיו
כשקבלנו והשלמנו, נוכל להתחיל גם לעשות משהו בנדון.
עץ האורן וקנה הסוף
משל זן שמורים לג'ודו אוהבים לספר
לתלמידיהם: עץ האורן הוא חזק וזקוף. בחורף יורד שלג והוא עומד זקוף. יורד עוד שלג
הנערם עליו – והוא זקוף ויציב. יורד עוד שלג...ועוד...והוא נשבר. קנה הסוף הוא
חלש. בחורף יורד עליו שלג והוא מתכופף. יורד עוד - והוא מתכופף הלאה; ועוד
ועוד...השלג נמס וקנה הסוף מתיישר.
כמה הופתעתי לגלות (בספר האגדה,
לביאליק ורבניצקי) את המשל הבא: "קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף (צומח
מחדש אחרי גיזום) ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין
מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עימהן; דממו הרוחות – עמד הקנה במקומו.
ארז זה אינו עומד במקום מים וגזעו
מחליף ושורשיו מועטים, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות אין מזיזות אותו
ממקומו; כיון שנשבה בו רוח דרומית, מיד עוקרתו והופכתו על פניו (תענית ב; סנהדרין
קה, קו)".
מסקנה: רגע מה קורה פה? האם חז"ל
עסקו בג'ודו, או שמא הג'ודו נלקח מהתלמוד? הגישה הדומה בשני המקורות, מלמדת אותנו
ברגעים קשים את "החוזק של החולשה" לא תמיד צריכים ללכת נגד,
לפעמים אפשר לזרום עם. אם איננו בחזית המלחמה בטרור, אל לנו לאמץ תנוחת
הלוחם – מכווץ ונכון להסתערות. אפשר להישאר גמישים. נראה מה יקרה, נתאים עצמנו
לנסיבות. התקופה תעבור ואז נתיישר.
ללכת לספרים
כאשר המצב קשה, ולא יוצאים מהבית, זהו
הזמן האידאלי לקריאה. אפשר לקרוא עיתונים וירחונים, אבל מה נשאר מזה? הרגתם את
הזמן. כעת יש לכם הזדמנות נפלאה לקריאה מעמיקה יותר. חנויות הספרים המשומשים
יכולים להיות מקום נהדר לבילוי (אין מקום לחשש: מחבלים כידוע קוראים בעיקר בספר
אחד, וגם הוא לא בעברית). חפשו במדפי הספרות והפילוסופיה, יהדות, בודהיזם, זן
ודתות אחרות. מעניין מה תמצאו. המציאות הבלתי צפויות הן החוויה המיוחדת בחנויות
כאלה. כאן מדובר בספרים על החיים. בעצם איזה ספר אינו על החיים? מעניין אם תמצאו
את (רשימה די מקרית) - המרובעים לעומר כייאם, אמנות החיים ללין
יואנג, השגת האושר לברטרנד ראסל, הגיגים למרקוס אורליוס, כה אמר
זרטוסטרה לפרידריך ניטשה, וזאת רק התחלה. איך שכחנו, הלא את ספר הספרים, יש
לכם בוודאי בבית. ברגעים של תמורות ולחצים, של חדשות רודפות חדשות, טוב להתחבר
לקלאסי - למשהו שהשתמר במשך מאות שנים, שקראו אותו כבר ולמדו מיליוני אנשים
– ובכל זאת אולי תהיו היחידים בכל המדינה הקוראים בו עתה.
כבוד, העיקר כבוד
מישהו עוד זוכר את "קזבלן"
שירו של יהורם גאון? אבל כבוד צריך להיות חשוב לא רק למרוקאים, אלא לכולם.
"זכרו זאת – בכל פעולה אשר תעשו, עליכם להקפיד על מכובדות מתאימה ומידה
(פרופורציה) נכונה" אומר מרקוס אורליוס. ותיקי תנועת ביתר לבטח יזדקפו
בהיזכרם ברגע זה במושג ה'הדר' של זאב ז'בוטינסקי. בדומה לכך אומר פופ
"עשו היטב את תפקידכם; בכך טמון הכבוד".
הרעיון שבבסיס התבטאויות אלה, הוא עיקר
תורת הסטואיקנים: בחיים יש תפקידים שונים. חלק אנו בוחרים (לגור בירושלים, להיות
נשוי לאילנה, להיות אב לשלושה ילדים מקסימים, לכתוב ספר זה – הכל דווקא לא דוגמאות
פיקטיביות) חלק אין אנו בוחרים והם "נופלים עלינו" (לחיות בתקופת מלחמה
ומתח, להיות חולה, להיות נכה, לאבד אהובים, לאבד סטטוס או הון) ואת שני סוגי
התפקידים הללו, עלינו למלא במיטב יכולתנו. כן, גם להיות חולה במחלה סופנית צריך
לדעת, ואפשר לבצע תפקיד זה טוב – בצורה שכולם יכבדו אותנו וירגישו שהדוגמה שאנו
נותנים מעשירה אותם; ואפשר לבצע תפקיד זה באופן מביש – כך שכבר ישמחו להיפטר
מאתנו, ובעיקר כך שאנו בעצמנו לא נוכל להיות גאים.
על כן, השאלה הניצבת בפני כולנו
המתמודדים עם תקופה קשה (וזו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שכך הוא) הנה: כיצד עלי
לבצע את התפקיד הזה, שהוטל עלי שלא מבחירה. יהיה עליכם להחליט לבד, כיצד תעשו זאת
באופן מכובד, וכיצד לאו. אסתפק בדוגמה אחת. כאשר נמצאים בקונפליקט דמים בין
שתי קבוצות לאומיות, הופכים במהרה ל-"אנחנו" ו-"הם". כך קורא
גם בין אוהדי הירוקים ואוהדי האדומים בכדורגל. אבל במצב הפוליטי שלנו הדבר הופך
להיות מסוכן. חלק מסוים אכן רוצח, אך במצב חרדה מיד זה הופך ל- "הם (כולם)
רוצחים". ומכאן עוברים לפנטזיות על נקמה וגירוש והשמדה. והמעבר המיידי הזה,
לצורת חשיבה מקולקלת לא נגמר כאן. עברתי ברחוב ושמעתי קבוצת גברים צעירים בשיחה.
שמעתי אחד מהם אומר "הכל בגללם, השמאלנים האלה, צריך להרוג אותם את כולם
הנאצים האלה". ונאום הגבר הזה לא הטריד את מנוחתם של חבריו. לא ידעתי אם
לצחוק או לבכות: מהו הנאציזם אם לא ראיית העולם במושגים של אנחנו והם (היהודים
למשל) והמסקנה שהשמדת ההם האלה, תביא לאושר שלנו.
התנהגות מכובדת היא לזכור שיש כל מני
דגים בים, יש שוחרי שלום כאן ושם, יש קיצוניים בכל צד, מדובר בטרגדיה, בה כל צד
חושב ומשוכנע שהוא צודק ומתקשה לראות את הצדק של השני. לשמור על כבוד פירושו,
לשמור על האנושיות שבנו, לשמור על צלם אנוש. כבוד, הוא לא להגיע למסקנות ולפעולות
כאשר אנו חמומים, כאשר הדברים צבועים באדום. אם כך ננהג, נוכל להיות גאים בעצמנו
בצאתנו למרחב, מאפלה לאור.