טופס הסכמה לטיפול תרופתי פסיכיאטרי
מאת דר' דוד כהן ודר' דוד ג'ייקובס
Journal of Humanistic Psychology, Winter 2000
מבוא
הטופס המופיע כאן, נכתב בשנת 1991. הוא נכלל בדפי מידע שהוכנו עבור מטופלים פסיכיאטריים בעבר או בהווה שהשתתפו בסדנה על תרופות פסיכיאטריות. מטרת הטופס היתה לסכם מנקודת מבט ביקורתית, ידע על התרופות והרקע לנתינתם, העשוי להפוך את צרכניהם למושכלים יותר. רוב המשתתפים שקראו את הטופס, דווחו כי אף אחת מהנקודות בו לא הועלתה לדיון על ידי הרופאים המטפלים שלהם.
כדי להעביר את החומר באופן מעניין יותר, נכתבה הגרסה המקורית ברוח אירונית. במשך השנים ולאחר שמטפלים שונים החלו להשתמש בטופס בעבודתם, הסגנון התמתן. אם נשארה מעט אירוניה אין כוונתה לזלזל בתרופות, בממליצים עליהן או במשתמשים בהן.
בדרך כלל טפסי הסכמה נועדו להגן על מעניקי הטיפול מפני תלונות או תביעות. כאן הכוונה היא לידע ולהעצים את המטופלים, כך שיוכלו לבצע החלטות מושכלות לגבי רווחתם. לדעתנו על טופס הסכמה לתרופה פסיכיאטרית לכלול את המרכיבים הבאים: הצהרה כי המעמד הביו-רפואי של הנושא בטיפול אינו ודאי והוא כנראה ספקולטיבי; מידע עדכני אובייקטיבי על אפשרויות שונות לטיפול, הכוללות כמובן שיטות טיפול פסיכולוגיות מובהקות; מידע מציאותי וכולל על תוצאות לוואי גופניות ונפשיות של שמוש בתרופות ותגובות להפסקת השימוש בהן, הן לטווח הארוך והקצר.
אנו נוטים לחשוב שאם ידעו את כל אלה, לא ימצאו אנשים שיסכימו לנטילת הטיפול התרופתי. זוהי כמובן סוגיה מסובכת. שונים היו הדברים אילו הפסיכיאטריה הקלינית והפסיכו-פרמקולוגיה היו מבוססים על מחקר קפדני ומסקנות תקפות, תוך הבעת עניין אמיתי ברווחת המטופלים או הנחקרים, ומתבצעים במערכת בריאות הנפש שרווחת צרכניה לנגד עיניה. במקום אחר העלינו את הטענה כי אין זה המצב.(Cohen, 1997; Jacobs, 1995; McCubbin & Cohen, 1996)
אם טענותינו נכונות, אפילו טופס הסכמה לא יספיק. בכל זאת, מטפלים, קלינאים, או חוקרים חייבים לעשות כמיטב יכולתם להבהיר את הסכנות, המגרעות, ואת הבלתי-ידוע שבתרופות הפסיכיאטריות, אפילו אם באופן מובן יירתעו כך צרכניים אפשריים שלהם.
דוגמא לטופס הסכמה
אני, החתום מטה, מבין/ה כי אני עומד לקבל מרשם לתרופה/ות פסיכיאטריות מהרופא/ה המטפל דר' ___________ .
התרופות שנרשמו הן כדלקמן: _________________________________________
אני החתום/ה מטה מבין/ה כי שייכו לי אבחנה לפי ה- DSM-IV (המדריך הדיאגנוסטי-סטטיסטי) בהתבסס על שיפוט סובייקטיבי של הרופא/ה (ואולי של מטפלים אחרים בנוסף) של דיבורי, הופעתי והתנהגותי במשך הפגישה שארכה בערך ____ דקות. אני מודע לכך שלא אוכל לסלק אבחנה זאת, או אבחנות אחרות שיצורפו בהמשך מהרישומים הרפואיים שלי.
אני מבין כי למרות שהרופא/ה אומרים שאני חולה וכי יש לי מחלה הניתנת לריפוי, הוא או היא משתמשים במילים אלה כמשל ואינם מסוגלים לבסס באמצעות בדיקות או תהליך רפואי המוכרים למדע הרפואה את העובדה שאני "סובל/ת" מ"מחלה" המשתמעת מהתגית האבחנתית.
אכן, אני מודע/ת כי למרות שיש טענות הסוברות כי "חוסר איזון כימי", "הפרעה מוחית" כל שהיא או בעיה גופנית אחרת עומדים בבסיס "מחלתי" או קשיי או גורמים להם, לא השיגו כל מידע אובייקטיבי (בדיקות מעבדה, סריקה וכו') על מצבי כדי לבסס את האבחנה על פי ה- DSM-IV. גם אם במקרה השיגו מידע כזה לצורך האבחנה, ברור לי כי אין לו כל משקל במילוי הקריטריונים לקביעת אבחנה על פי המדריך הרפואי-סטטיסטי, למעט קביעת אבחנה של הפרעה, תולדה של שימוש בתרופות, מסוג tardive dyskinesia (עוויתות גוף לא רצוניות, הממשיכות גם לאחר הפסקת נטילת תרופות פסיכיאטריות מסוימות).
הובהר לי כי התרופות שרופאי מציעים לא מסוגלות לרפא את "מחלתי" או "חוסר האיזון הכימי" מהם אני כביכול סובל לדעתם הרפואית, אלא להשפיע בלבד על סימפטומים של סבל או מצוקה.
הבנתי כי התרופה שאקח, לא תוכל להשיב כל תפקוד פיזי או פסיכולוגי "חזרה לנורמליות". יתר על כן, התרופה מצופה ליצר סימפטומים פיזיים ופסיכולוגיים חדשים רבים, שבעקבותיהם, הסימפטומים הישנים עשויים להראות לתקופת מה כמציקים פחות.
הבנתי כי קשה ביותר לקבוע אילו תופעות (רצויות ולא רצויות) נגרמו על ידי תרופה פסיכו-אקטיבית בעלת השפעות נרחבות על המוח ומערכות הגוף השונות. כמו כן הבנתי שסוגיה זאת מצויה במחלוקת בחוגי פסיכיאטריה ומנהלת המזון והתרופות במשרד הבריאות האמריקאי (FDA).
אני ער/ה לכך כי אישור התרופה, שאני עומד/ת לנטול, על ידי ה- FDA מתבסס על מחקרים קצרי-טווח (בד"כ 6-8 שבועות) שתוכננו, שולמו ופוקחו ע"י החברה מייצרת התרופה. יתרה מזאת, אני ער/ה לעובדה שה-FDA לא דורש או מצפה כי כל טווח תופעות הלוואי הלא-רצויות של התרופה יהיה ידוע לפני השיווק ולפני חשיפה ממושכת של פציינטים לתרופה זו.
כמו כן, אני מודע כי הידע של ה- FDA על תופעות לוואי לא רצויות של תרופה, מגיע מדיווחים ספונטאניים של רופאים והרשות יודעת כי דיווחים אלה הם, קרוב לוודאי, רק "קצה הקרחון" של השכיחות האמיתית של השפעות שליליות. ידוע לי כי הניסוח של תופעות הלוואי בפתקית בתוך החפיסה ובמדריך הרפואי, הוא תוצאת משא ומתן מורכב בין היצרנית והרשות. בנוסף לכך, ידוע לי כי לפעמים ה-FDA מגלה באחור כי היצרנית לא גלתה להם בזמן את ההשפעות השליליות שהיו ידועות לה. לסיום, אני מבין/ה כי למרות שהאישורים ניתנים על סמך מחקרים קצרי-טווח, ההשפעות לטווח ארוך לא נבדקות באופן שיטתי ע"י אף סוכנות ממשלתית או ארגון אחראי.
במידה ואני מסכים/ה לנטול התרופה כחלק ממחקר, ברור לי כי העניין העיקרי והלויאליות של החוקרים אינם כלפי כפציינט, או למען רווחתי וטובתי האישית, אלא למען "צורכי פרויקט המחקר", העומדים בראש דאגתם.
אני מבין/ה כי לתרופה תהיינה השפעות נרחבות על מוחי, גופי, תודעתי, רגשותיי ופעולתי. שנתי, זכרוני, שיפוטי, תנועתי (קואורדינציה), מרצי, מיניותי—כל אלה סביר שיושפעו אף הם. אני מבין/ה כי השפעות תרופות פסיכו-אקטיביות עלולות לפגוע בפרט ביכולתי לאתר ולדווח במדויק, כיצד התרופה השפיעה עלי וכיצד היא עלולה לפגוע בי באופן מסוכן (שיפוט, תפיסה-חברתית, שליטה בדחפים וכו'). יתרה מכך, אני מבין/ה כי למחקר ולטיפול הפסיכיאטרי אין תשובה כיצד להגן עלי כמטופל או כנחקר מפני אפשרויות אלה.
אני מבין/ה כי השפעות שיש להם סיכוי של 1 מתוך 100 להתרחש, נחשבות למעשה להשפעות שכיחות שיש לדווח עליהן לפציינטים בוגרים וכשירים כמוני. הרופא/ה או החוקר/ת הסבירו לי במפורש כי התגובות הרעילות או השליליות הבאות עלולות להתרחש וספקו לי את ההערכה הבאה לגבי שכיחות התרחשותן אצל פציינטים כמוני: --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הבנתי כי אני עלול/ה להרגיש תופעות לוואי לא רצויות, העשויות להעלם אחרי שימוש של ימים או שבועות בתרופה. היעלמותן, משמעותה כי גופי פתח סובלנות לנוכחות החומר, אך אין זה אומר שהתופעות לא ישובו בעתיד.
הבנתי כי במקרה ואדווח על תופעות לוואי שליליות, יעמדו בפני הרופאים חמש אפשרויות בסיסיות: 1. להפסיק את נטילת התרופה. 2. להפחית את המינון. 3. להעלות את המינון. 4. להחליף לתרופה אחרת. 5. להוסיף תרופה אחרת. הבנתי כי אין בנמצא חוקים ברורים לבחירת האופציה המתאימה במקרה נתון וסביר מאוד כי ינסו כמה אופציות מאלה במקביל. ידוע לי כי רוב הרופאים נמנעים מלדווח ל-FDA על השפעות שליליות ובכך תורמים לתמונה שאינה מספקת בכללותה על ההשפעה האמיתית של תרופה על פציינטים כמותי.
מסרו לי כי אם ירשמו לי תרופה נוירולפטית כ- Haldol או Risperdal ואקח אותה בקביעות למספר שנים, יהיה לי סיכוי של לפחות 30% לפתח במשך 5 השנים הבאות tardive dyskinesia, הפרעה שעלולה להיות בלתי-הפיכה, המאופיינת בעוויתות לא רצוניות בפנים או חלקי גוף אחרים. הובהר לי כי יתכן ואסבול גם מהפרעות תנועה אקוטיות או כרוניות כגון parkinsonism, akathisia, dystonia ומצבים נפשיים לא נעימים הנלווים להם.
הובא לידיעתי כי אם ירשמו לי חומרי הרגעה כגון Xanax או Klonopin ואשתמש בהם בקביעות למשך שלושה שבועות או יותר, אמצא בסכנת תלות פיזית בתרופות וכי אם אנסה להפסיק השימוש, איחשף לסבל מנדודי שינה, חרדות ותחושות לא נעימות אחרות; תופעות העלולות להתרחש גם אם ממשיכים לקחת התרופה. אני מבין שתרופות אלה מפסיקות להיות יעילות במניעת חרדה או שיפור שינה, אחרי מספר שבועות של שימוש בהן. אני מכיר/ה בכך, כי יש אנשים שלא מצליחים להיגמל מתרופות כאלה ונאלצים להמשיך להשתמש בהם באופן קבוע, למרות התופעות השליליות שהן נושאות עמן.
הוסבר לי כי אם ירשמו לי ליטיום, אין זה מפני שחסר ליטיום בגופי וכי אין גם בדיקה היכולה לקבוע זאת. אני מבין כי בדיקות הדם התקופתיות שאצטרך לעבור, יהיו למען המטרה היחידה של קביעת הכמות שהוחדרה למחזור הדם שלי והערכה אם המינון עלול לגרום סימפטומים של הרעלה, מאחר והכהות הנפשית שהליטיום מייצר לא תאפשר לי לזהות סימפטומים כאלה בעצמי.
אני מבין/ה כי הפסקת נטילת תרופה ובמיוחד הפסקה לא-הדרגתית, עלולה לגרום לתופעות לא נעימות. המחקר והטיפול הפסיכיאטרי מתעלמים מסימפטומים של גמילה, למרות שאלה עלולים להיות הקטע הקשה ביותר בכל האירוע של לקיחת תרופות. אני מבין/ה עוד כי התגובות הללו ידמו לעתים קרובות לסימפטומים מהם סבלתי כאשר הותחל בטיפול ויתכן כי יובנו כנסיגה ("relapse") ולא כאפקט גמילה. אני ער/ה לכך שרופאי או חוקרי עשויים לפרש את התגובות הללו כסימן ש"מחלתי" היא כרונית וכי תרופותיי "יעילות" ונחוצות.
ועוד אבין כי לאחר שנטלתי תרופה במשך חודשים או שנים, יהיה לי קשה מאוד למצוא איש/ה מקצוע בריאות שיעזרו לי להיגמל בזהירות מהתרופות, אם אחפוץ בכך.
בהביני את האמור לעיל, אני רואה כי טיפול תרופתי עלול לגרום לכאב וחסר נחת, להחמיר באופן משמעותי את מצבי ואפילו לפגוע בי לצמיתות. אף על פי כן, רוב הרופאים או המומחים לעולם לא יודו באופן רשמי או לא רשמי, כי התרופה הזיקה לי באופן זה. לא אוכל להוכיח שבתרופה פגעה בי וגרמה לי נזק.
יודע/ת אני כי אין בנמצא מחקר שהוכיח באופן ברור שהתרופה יעילה יותר מטיפולים אחרים לא-תרופתיים במצבי. ברור לי כי טיפולים כאלה יאפשרו לי להימנע מכל הסכנות שבנטילת תרופות פסיכיאטריות. הרופא/חוקר הבהיר לי כי הידע הקיים לא מצביע על הכרח בבחירה בתרופה כאופציה ראשונה.
אני בוחר/ת כי יטפלו בי באמצעות (רשמו שמות התרופות)-------------------------------------------------------------------------------------------
וזאת מהסיבות הבאות:
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
חתימה -------------------------------------- תאריך------------------------------------------------
.
מקורות
Cohen, D. (1997). A critique of the use of neuroleptic drugs in psychiatry. In S. Fisher & S. Greenberg (eds.), From placebo to panacea: Putting psychiatric drugs to the test (pp. 173-228). New York: John Wiley.
Jacobs, D.J. (1995). Psychiatric drugging: Forty years of pseudo-science, self-interest, and indifference to harm. Journal of Mind and Behavior, 16, 421-470.
McCubbin, M., & Cohen, D. (1996). Extremely unbalanced: Interest divergence and power disparity between psychiatry and clients. International Journal of Law and Psychiatry, 19, 1-25.
תורגם ע"י דר' אורי ורניק | המחברים והמתרגם מרשים להעתיק ולפרסם באופן חופשי | מוגש כחומר למחשבה בלבד | מסיבות משפטיות ברורות, אין לראות הנאמר כאן כייעוץ או כהמלצה לטיפול.