שיחת נפש                                  עברית | English

Contactדואר        inksקישורים      Articlesמאמרים       Booksספרים       Servicesשירותים     About אודותיי     Home פתיח

 

 אהבה למתקדמים

  • לאילנה רעיתי

    לחיי ההזדקנות המשותפת שלנו


    מבוא

    בספרים ישנים ניתן למצוא בדברי המבוא קטע שנקרא 'התנצלות המחבר'. היום פחות נוטים להצטנע, ואולי אפילו מגזימים בהאדרה עצמית. לדעתי, יש להתנצל או לפחות להביע הסתייגות כאשר נאלצים לדון בהיבט מבודד של החוויה האנושית – בנפש ולא בגוף; בנקבה ולא בזכר; בצעירים ולא במבוגרים, או להפך.

    אבחנות והבדלות הם כלי חשיבה הכרחי, אך תיחומים יוצרים גם לא מעט סיבוכים. ראו למשל את המהומה שהתחוללה לקראת המילניום: האם אכן השתנה משהו עקרוני במעבר מהמאה העשרים למאה העשרים ואחת? האם האירועים החשובים בהיסטוריה באמת מסתדרים להם מעצמם בגושים של מאה שנים? ברור אפוא שגם רגעי המפנה בחיינו הפרטיים אינם קורים דווקא ביום ההולדת שלנו, כאשר אנו 'מחליפים קידומת'.

    בכיתה ז מוקדשות כמה שעות להסברה מינית מפי האחות, היועצת או מורה שהוכשרה לכך. במקרים רבים נלמד הנושא בקבוצות נפרדות לבנים ולבנות. ראשית – זה גרוע, ושנית – זה מעט. מעט, כי צריך להקצות לנושא יותר שעות במשך יותר שנים; גרוע, כי עדיף לחנך למין בקבוצות מעורבות ובמסגרת הלימוד הכללי. אפשר להעלות את הנושא בשיעורי תנ"ך (אני עדיין זוכר כיצד בבית הספר העממי, בכיתה ב או ג, הסבירה לנו המורה לתורה שרחב הזונה מיריחו מכרה מזונות. התפלאתי לגלות שגם בני הבכור, כמעט שלושים שנה מאוחר יותר, קיבל אותו הסבר ממש. זו הזדמנות מוחמצת לדון בבעיית הזנות, אז ועתה). נראה לי שאסור להתעלם מהמיניות, ויש לשלב את הנושא באופן מתאים בשיעורי הספרות, הביולוגיה, ואפילו במסגרת החינוך הגופני. בגישה כזאת תוצג המיניות כחלק ממכלול החיים, כהיבט אחד שלהם שאינו יוצא דופן.

    ההתייחסות למין בחברתנו מתוחמת בשכבות גיל. סקירת ספרות פופולרית בנושא מגלה כי נכתבו הרבה ספרי מין לילדים (זוכרים את כיצד בא תינוק לעולם?), למתבגרים (בנוסח אהבה ראשונה - מין ראשון) ולבוגרים (חדוות המין, המדריך למין הטוב וכדומה). קיימת ספרות העוסקת במיוחד בבני הארבעים, החמישים והשישים ומעלה, אך מכאן ואילך לא מצאתי כותרים מיוחדים לכל עשור. האבחנות המלאכותיות והמידור העשרוני העולים מספרים כאלה אינם מאפשרים ראייה של רצף במעגל החיים, רצף של אחדות והשתנות.

     

    לאחר ההתנצלות הגיע תור התקווה. האתגר שאני מציב לעצמי הוא לכתוב כך שלא רק הקוראים המיועדים, אלא גם ילדיהם ונכדיהם, בני כל הגילים, ימצאו בספר דברים שידברו ללבם. מתוך שיקראו על אהבה, יבינו את מיניותם; מתוך שיקראו על מיניותם, יבינו את חייהם; מתוך שיבינו את חייהם, יבינו את הזדקנותם. אם כך, לב הספר הוא משולש של נושאים: יחסים (אינטימיות, אהבה, חברות), מיניות (חושניות, ארוטיקה ויחסי-מין) ובגרות (התפתחות מאמצע החיים עד לזִקנה). נדון בכל אחד מהם בנפרד, וכמובן בהקשרים ההדדיים שביניהם.

    אחד הביטויים היפים בתנ"ך לקיום יחסי מין הוא 'לחיות'. גם בסלנג של היום אומרים 'לעשות חיים במיטה'. פנחס שדה כתב את 'החיים כמשל', אך אפשר גם לראות את המין כמשל לחיים: "כדי להבין את הראש, חקור היטב את הזנב", אמר הואנג טי, הקיסר הצהוב, הנחשב לאבי התרבות הסינית. הקיסר, שיש סוברים שהוא דמות מיתולוגית בלבד, חי לפי המסורת לפני למעלה מארבעת אלפים שנה, כתב על פילוסופיה ורפואה והתעמק גם בחקר המיניות.

    התמודדות מוצלחת עם מין היא גם משל להתמודדות טובה עם הזדקנות. במהלך הספר נראה הקבלות רבות בין שני התחומים. כל שייאמר על האחד, יפה לאחר; שיפור בזה מוביל לשיפור בזה.

     כבר התנצלתי, כבר הבעתי תקווה, ועכשיו הזמן להבהרות: בספר זה 'הוא' ו'היא' שווים. השימוש בלשון זכר או נקבה הוא ברוב המקרים מקרי, והנאמר נכון לשני המינים. אל תתפלאו לכן, אם בקטע אחד מדובר ברופא ובקטע שלאחריו ברופאה – הכל לתפארת השוויון. כמו-כן, הדברים הנאמרים על זוגות יפים לכל הרכב אנושי הוא והוא, היא והיא, היא והוא.

    נתייחס בספר לטווח השנים המכונה 'המחצית השנייה של החיים', ולכם הקורא או הקוראת, שכרגע גיחכתם לעצמכם והפטרתם: "איך אפשר לדעת מתי מתחילה המחצית השנייה של החיים?", אני אומר: "תבורכו". חוש ההומור שלכם הוא אוצר יקר.

    אנו סובלים מרגישות סמנטית לגבי מינוח שלבי החיים המאוחרים. ילדים זקוקים מאוד לאישור שהם לא ילדים קטנים אלא 'גדולים'. לנו, לעומת זאת, קשה לשמוע שאנו מזדקנים או זקנים ממש. אמור הכל מבוגר, בשֵלה,  אזרח ותיק, בני גיל הזהב אך  אל נא תאמר לי זקנה, קשיש או ישיש. למרות הקושי, אל תיפגעו ואל תיבהלו, קוראי בני גיל הבינה (כלומר ארבעים) ומעלה, אם אשתמש בביטויים הפשוטים מבוגרים, מזדקנים וזקנים. מילים אלה משקפות נכונה את גילכם היום או בעתיד. אני מאחל לכם שתהיו זקנים, וטוב יהיה אם תתכוננו לכך מבעוד מועד.

    בגוף הספר הזכרתי את ספרו של תאודור ואן דה-ולדה נישואים אידאליים. מאז שיצא לאור בשנות השלושים של המאה העשרים פורסמו מאות ספרי הדרכה למיניות, אך בעיניי הספר הזה נשאר המדריך האידאלי (אולי משום שהיה הראשון שקראתי). המחבר הביא בספרו שלוש אסופות של אמרות המתייחסות לאהבה וליחסים בין המינים – 'אינטרמצו' בלשונו. במשך השנים אספתי גם אני ציטוטים שדיברו אל לבי, ואני מביאם כאן ב'אתנחתות', כמחווה לסקסולוג ההולנדי ההומני הזה.

    במהלך הכתיבה נהניתי מעידוד ועצה מאנשים רבים וטובים. ספר זה לא היה נכתב ללא השתדלותו של טוביה מנדלסון, סופר ועיתונאי, עורך הפרסומים באשל. טוביה ליווה אותי לאורך כל התהליך, מהעלאת הרעיון לספר ועד להבאתו לדפוס;  ניצה אייל ויהודית קינג תרמו הערות מועילות. בקיאותן בנושא ההתפתחות במהלך החיים היו לי לעזר רב; עמיתי וידידי ד"ר עמי שקד, מייסד האגודה הישראלית לטיפול מיני, חוקר ומטפל מיני, קרא את כתב היד בעיון, הציע שפע הערות מעמיקות והצילני אף מטעות מביכה;

    עורכת הספר, נאורה יהב, השכילה לעורר שאלות ולהציע תיקונים שהפכו אותו לבהיר ומאורגן יותר. תודתי וברכתי שלוחה לכם.

     

     

    2. מין למבוגרים

                                         בערות פחות רחוקה מהאמת  מאשר דעה קדומה.      דידרו (1734-1784)

                                                                                 

     

    בתחילת הכנותיי לכתיבת הספר בדקתי באינטרנט ספרים הדנים במיניות, באהבה ובבגרות מאוחרת. בין היתר, מצאתי והזמנתי ספר בשם 'מין אחרי 60'. הציטוטים שהובאו מכריכת הספר אמרו "הספר המלא ביותר בתחום", "אמיתי מההתחלה עד הסוף", "אנציקלופדיה על כל מה שידוע אודות מין אחרי 60". המחבר, ד"ר אלן פרנסיס, מתואר כפסיכולוג הידוע ביותר באמריקה. 'בדיוק מה שאני צריך', אמרתי לעצמי. להפתעתי, כשהגיעה החבילה ארצה ופתחתי לקרוא את הספר, גיליתי כי כל הדפים בו ריקים בסדר, זוהי בדיחה לא רעה על מין אחרי 60, אפילו בדיחה מועילה, שכן היא מפגישה אותנו עם סטראוטיפים על מין בגיל הזה. אבל הבדיחה הטובה יותר הייתה על החיים בעולם הווירטואלי. שהרי בחנות ספרים אמיתית, אחרי דפדוף ראשוני, לא הייתי קונה ספר כזה. התנחמתי בכך שנמצאה לי אנקדוטה משעשעת לפתוח בה את הפרק הנוכחי.

    א. התנערות

    הסטראוטיפים לגבי מין אחרי 60 אינם מסתיימים בדפים ריקים, והבעיה אינה מסתכמת בכך שלכמה אנשים יש דעות קדומותתמיד היו ותמיד יהיו כאלה. ואולי גם אנחנו נכשלנו בעבר, כאשר הדברים לא נגעו בנו ישירות, בקבלה לא ביקורתית של מוסכמות שגויות כאלה. נמצא כי מתבגרים או צעירים בשנות העשרים נוטים לחשוב שהוריהם בני הארבעים מנהלים חיי מין מצומצמים מאוד, ואנשים בשנות הארבעים לחייהם חוזרים על אותה טעות בבואם להעריך את חיי המין של הוריהם שלהם, בני השישים. אפשר למצות את הדעות הקדומות השוררות ביחס למיניותם של מזדקנים במשפט הבא: 'הם לא נחשקים, לא חושקים ולא מסוגלים; ואם אין זה כך הרי זה בוודאי לא נורמלי או לא מכובד!'.

    להמציא את האהבה מחדש

    כל דור חושב שהוא המציא את המין ומנכּס אותו לעצמו. לכן יש עדיין הורים שאינם מרשים לילדיהם המתבגרים מה שהרשו לעצמם, כמו לקיים יחסי מין בגיל מוקדם, או המתנגדים לקיום יחסים עם שותפים רבים מדי לפני הנישואים.

    למרות כל המהפכות המיניות (ובמאה העשרים אפשר למנות לפחות שתיים), במקרים רבים עדיין מתלווה למיניות תחושת אשמה מסוימת, ולכן נוטים לראות את ההורים והזקנים כ'טהורים', נקיים מ'חטא'. התפיסה הזאת מתחזקת על ידי הירחונים, הטלוויזיה והקולנוע, המשַווקים דימויים זוהרים של יופי, לפעמים של קטינים שממסחרים את התבגרותם המינית המוקדמת, תוך התעלמות מבעלי ההופעה הרגילה, שלא לדבר על נכים או מבוגרים. כידוע, תמונה טובה מאלף מילים, ולכן רבים מגיעים למסקנה שהמין נועד לצעירים יפים ובריאים בלבד.

    הוא הדין באהבה. אנשים, ובעיקר צרכני אופרות הסבון בטלוויזיה, משתכנעים שרק צעירים מסוגלים להתאהב, לחוש ריגושים מיניים ולאהוב. בעיני רוחם הזקנים חיים בעמעום רגשי, ללא סערות וללא התלהבות. האהבה, לפי דעתם של רבים, אינה מסתדרת עם קרחת, עם קמטים בפנים או עם ורידים ברגליים. אם מישהו או מישהי מתקשרים לבן-זוג, ההנחה היא שהדבר נעשה משיקולים של נוחות או כדי להשיג מטפל פרטי ללא תשלום.

    אם זקנים מתאהבים, כך קובע המיתוס, הרי זה סימפטום של סניליות מתקרבת ולא של חיוניות מתגברת. אם זקן מעוניין במין הריהו 'אשמאי זקן', 'מלוכלך' (באנגלית) או 'ירוק' (בספרדית ובערבית). אם זקנה מעוניינת בבן-זוג למין הריהי 'מכשפה', 'חסרת מוסר' ו'נטולת מעצורים'. אם הם מאוננים, 'ודאי התרופף אצלם משהו'. ובכלל, המיתוס קובע שגם אם הם מסוגלים לתפקד, הרי זה מסוכן לבריאותם לבטח יקבלו התקף לב, שטף דם במוח או לפחות ייתפס להם הגב.

    לכן, קודם כול, כדי למנוע ספק  אעמיד דברים על דיוקם (כפי שעושים הפוליטיקאים כשמתפוצצת שערורייה חדשה): כל אלה הם מעשיות, נעליים, שטויות במיץ, לא היה ולא נברא!

    מוסר כפול ומיננות

    אמות המידה השונות להתנהגות שווה הן מוסר כפול, ולכן בלתי מוסריות כלל. יותר ויותר אנשים בחברה מכירים, יודעים לזהות ומגנים תופעות של מיננות (Sexism): כאשר גבר (ללא קשר לגילו) מקיים קשר מיני עם מישהי לאו דווקא מתוך אהבה, הוא 'גבר'; כאשר אישה עושה בדיוק אותו דבר, היא 'מופקרת'. באופן דומה עלינו לחדד את חושינו ולהתחיל לשים לב לתופעות של גילנות (Ageism), דהיינו, אפליה על בסיס גיל. מה ההבדל בין זקן בן 92 המתאהב במטפלת שלו, לבין סטודנט המתאהב בתלמידת תיכון, או מבן 56 המתאהב במזכירתו בת ה-23?

    במרפאה לטיפול מיני פגשתי אלמנים זקנים רבים שהרגישו צורך להתנצל על שהתאהבו מחדש, או נשים וגברים שרצו לשפר את תפקודם המיני. הם הניחו שאראה בפנייתם מטרד וביטוי של סטייה. הסברתי להם שאלו הפְּנִיות שאני מעדיף. שהרי מה מיוחד בעוד זוג צעיר שחרד ממין או לא מתמצא? ומה יפה יותר מפריחה מאוחרת?

    ב. תמונת ראי

    הגישה המלגלגת והפוסלת מיניות של מבוגרים אינה אלא תמונת ראי של התייחסות החברה לזִקנה בכללה. בעוד שהילדות וההתבגרות נחשבות לתקופות מלהיבות, גיל העמידה והבגרות המאוחרת נתפסים כבלתי מרתקים. כאשר חגגתי את יום הולדתי הארבעים, אמר לי ידיד: 'הגעת לשיוט קל מעתה כל הדרך במורד'. מקובל לחשוב שהחלק הראשון של החיים מעניין ומזמֵן התפתחויות וחידושים, ואילו בחלק השני צפוי, במקרה הטוב, קיפאון. ובכלל, אנשים משוכנעים שהזדקנות, סניליות ומוות כרוכים זה בזהכל אלה הם גילויים חסרי יסוד של גילנות. קבלתָם היא קרקע נוחה לצמיחת הדעות הקדומות אודות מין בבגרות.

    כמה מילים על זִקנה ביהדות

    בזיכרוננו מהדהדים פסוקים הלקוחים מהמקורות. בחלקם מוקנה יחס של כבוד לזקנים: "והדרת פני זקן", "מפני שיבה תקום". מאמירות אחרות עולה תחושת עליבות והזדקקות: "אל תשליכנו לעת זִקנה", "שלא נזקק למתנת בשר ודם". התיאורים בתנ"ך עובדתיים, ללא כחל וסרק: מתוארים קשיי הראייה של יצחק, כבדותו וקשיי התנועה של עלי, חירשותו של ברזילי והקושי לשמור על חום הגוף אצל דוד המלך. וכך מתאר בתלמוד רבי שמעון בן חלפתא את הירידה בתפקוד בתקופת הזִקנה: "סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתיים נעשה שלוש, משים שלום בבית בטל" (שבת, קנ"ב). לעומת זאת, בקבלה מוצגים יודעי החוכמה הנסתרת כזקנים, ולרבים מהשמות בזוהר מוצמד התואר 'סבא'. מסתתר כאן לקח חשוב לענייננו: אמנם יש בזִקנה קשיים פיזיים, אך היא גם מאפשרת להגיע לחוכמה פנימית, לראייה עמוקה ומפוכחת של הדברים.

    בעולם העתיק התואר 'זקן' נחשב לרצוי ומכובד'זקני השבט' הם נכבדי השבט, הבכירים. מאוחר יותר, ובתהליך של שנים רבות, חלה הידרדרות ביוקרתו של הזקן. עליית תוחלת החיים, האצת קצב השינויים הטכנולוגיים והחברתיים, ריבוי זקנים בחברה והתפרקות המסגרות המשפחתיות והקהילתיות הפכו את התואר 'זקן' או 'זקנה' לשלילי. יכולנו לראות את התהליך הזה מתרחש לנגד עינינו עם עלייתן של קהילות מסורתיות לארץהזקנים שהנהיגו וזכו לכבוד ויקר הפכו בבת אחת ל'פרימיטיביים', לחסרי אונים התלויים בצאצאיהם.

    הזִקנה כקריירה

    כשאחותי הצעירה ממני הייתה ילדה, היא שאלה את הוריי אם כאשר יזדקנו הם ידברו יידיש. שאלתה מעידה שכבר בילדות מתחיל תהליך עיצוב העמדות והציפיות. הילד לומד 'כיצד להיות זקן' כחלק מההכנה למילוי התפקידים של גבר או אישה בחברה, והוא משיג זאת על ידי הפנמה של דוגמאות שהוא רואה במשפחה, בסביבה המיידית ובאמצעי התקשורת. לא תמיד אנו מודעים ללמידה הזאת, לא תמיד אנו בשלים דיינו להיות ביקורתיים. למשל, בעבר קלטנו ש'זקנים הם מפוזרים ושכחנים', וכיום כאשר משהו נשמט מזיכרוננו אנו מפעילים מיד את תוכנת 'הגדר עצמך כזקן' ו'מבינים' שהדבר קרה 'בגלל הגיל'. אנו מתעלמים, כמובן, מהעובדה שגם בעבר שכחנו דברים, אלא שאז מצאנו לכך הסברים אחרים! זקנים גם מוצגים לעתים באור מגוחך אם הם מגלים התעניינות במין, ואז גם אנחנו, כשנחגוג את יום הולדתנו ה-64 (זוכרים את השיר של הביטלס?), אולי נחליט שהגיע זמן 'להפסיק עם השטויות' ולהיות 'רציניים'. החברָה מספקת לנו תסריטים וציפיות וסטראוטיפים בדבר מיניות, אהבה והזדקנות כל אחד בנפרד, וכולם יחד. המטען הזה יכול להיות כבד מאוד, וכדי לא לכרוע תחתיו עלינו לדעת להבחין בין עובדות ונתונים לבין ציפיות ודימויים. זִקנה אינה מצב נתון וקבוע, אלא קריירה אפשר להתכונן לקראתה וללמוד לבצע אותה בדרכים שונות.

    עניין של הרגשה

    קשה לקבוע מתי מתחילים הזִקנה או שלבי המשנה שלה, שכן אנשים אינם מזדקנים באופן אחיד. אחד זקן בהיותו בן שלושים, אחרת צעירה בגיל תשעים. אדם אחד יכול להיות בעת ובעונה אחת בן 45, 76 ו‑12 אם מתייחסים בנפרד לגילו הביולוגי, האינטלקטואלי והאמוציונלי. הזִקנה היא כנראה סובייקטיבית, וכפי שאומרים: 'הגיל הוא עניין של הרגשה'. אולי קל לנו יותר לזהות את ההזדקנות אצל אחרים מאשר אצל עצמנו, אך בכל מקרה עדיף להשאיר לכל איש ואישה את ההחלטה כיצד להגדיר את עצמם. הדברים אמורים, כמובן, גם לגבי המין: אנשים עשויים להיות מבחינה זו בגילים שונים להיראות גופנית ולשדר מיניות בגיל אחד, להתלבש ולהתקשט באופן המתאים לגיל אחר, לחוש בתשוקה וערגה האופייניים לשלב אחד בחיים, ולפעול במיטה כמצופה בשלב אחר.

     כיצד, אם כן, אנו מגדירים את עצמנו? מתי הגענו לגיל העמידה? מתי התחלנו להיות זקנים, או מתי ניעשה כאלה? כיצד קרה המעבר?

    ג. התבגרות ובגרות בשנות ה-2000

    המציאות החברתית והאֹפנות אינן קבועות. יש תקופות שצעירים גידלו שפמים וזקָנים והרכיבו משקפיים כדי להיראות מבוגרים יותר, כי הדעה הרווחת הייתה שצעירים אינם ראויים למלא תפקידים אחראיים. כיום, למשל, יש נטייה להעדיף דווקא את המראה הצעיר, ואדם הלובש חליפה ועניבה נחשב 'מרובע' מדי ובלתי מתאים לעבוד כמתכנת מחשבים, למשל.

    באמצע המאה העשרים 'גילו' את גיל ההתבגרות. הצעירים, ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, הפכו מבחינה מספרית, תרבותית וכלכלית לגורם בולט בחברה. נזרקו אז סיסמאות לחלל האוויר כגון 'אל תבטחו באיש מעל גיל שלושים' או 'העולם שייך לצעירים'. לקראת סיום המאה שכך גל ההתבגרות, ועלה גל חדש, שניתן אולי לכנותו גל הבגרות. הילודה בעולם המערבי ירדה ועדיין נמצאת בירידה, תוחלת החיים עלתה וממשיכה לעלות, גיל הפרישה מהעבודה ירד, והזקנים, הזקנים-הצעירים והצעירים‑הזקנים הפכו לגורם בולט יותר. בארצות המערב גדל חלקם היחסי באוכלוסייה פי שלושה מתחילת המאה העשרים ועד סופה. כיום הזקנים הם יותר מעשרה אחוזים מהאוכלוסייה, ותוך שלושים שנה הם יהוו עשרים אחוזים ממנה.

    הבגרות בישראל

    גם בארצנו הקטנטונת ניתן להבחין במגמות דומות לאלה שבמדינות העולם המערבי. משנת 1955 ועד סוף 1998 גדלה האוכלוסייה פי שלושה, אך אוכלוסיית הקשישים גדלה באותו הזמן פי שבעה. האחוז של בני ה-65 ויותר באוכלוסייה גדל באותה תקופה מחמישה לעשרה, ותוך עשרים שנה הוא יגיע לעשרים אחוזים.

    תוחלת החיים בלידה (כלומר אורך החיים הממוצע של כל האוכלוסייה) היא כמעט 80 שנה לנשים, ו-76 לגברים. בגיל 65 תוחלת יתרת החיים לנשים היא למעלה מח"י שנים, ולגברים שנתיים פחות מכך (כלומר, אלו שהגיעו לגיל 65 טובים סיכוייהם להאריך ימים יותר מהממוצע הכללי נשים יחיו בממוצע 98 שנים, וגברים 92).

    אך עם העלייה בתוחלת החיים גדל גם מספר הנשים הנותרות ללא בן-זוג. 57% מאוכלוסיית הקשישים הם נשים, ושיעורן היחסי עולה כל שנה. בגיל 65 נותרים 58% מהנשים ו-21% מהגברים ללא בני-זוג, ואילו מגיל 75 ומעלה האחוזים עולים  ל-78% ול-31%, בהתאמה. במילים אחרות, בגיל 65 לשתי נשים מחמש יש בן-זוג, ומגיל 75 רק לאחת מחמש יש בן-זוג; אצל גברים בגילים המקבילים רק אחד או שניים מחמישה חי ללא בת-זוג. תופעה זו אינה נובעת אך ורק מהבדלים בתוחלת החיים, אלא גם מהעובדה שנשים רבות נישאות לגברים מבוגרים מהן.

    אולם השינויים בזִקנה בארץ אינם כמותיים בלבד, ואינם מתבטאים רק במספר הזקנים ובאורך חייהם, ואף לא רק בשיפור שחל בהכנסתם ובהשכלתם. חלו גם שינויים איכותיים ההזדקנות עצמה השתנתה. הזקנים של היום אינם הזקנים של פעם, והמין של הזקנים היום גם הוא אינו המין של הזקנים שהיה פעם.

    מיתוסים שגויים לגבי הזדקנות

    "כולם רוצים להאריך ימים, אך אף אחד לא רוצה להזדקן", אמר ג'ונתן סוויפט. לא פלא שרובנו חשים כך, שכן תמונת הזִקנה שבידנו היא קודרת ומפחידה, וסיום הזִקנה, דהיינו המוות, מפחיד אף יותר. המורים הגדולים לחוכמת החיים, בהגיעם לדון בזִקנה ביטאו חרדה וייאוש: "הזִקנה היא מחלה חשוכת מרפא", כתב סנקה הרומי. וקהלת שלנו דיבר על "ימים אין חפץ בהם" ותיאר בשירה נוגעת ללב התפוררות ודעיכה בגוף ובנפש. הראייה הפסימית, שזקנים נדונים לחיים של בדידות, חולי וחוסר מעש, רווחת גם כיום.

    בעשור האחרון נערך בארצות-הברית מחקר רב היקף מטעם קרן מק-ארתור על מצב הזקנים ותפקודם. תוצאות המחקר, שפורסמו בספר הזדקנות מוצלחת מאת הרופא ג'ון ראו והפסיכולוג רוברט קהאן, דומים במדדים שונים של זִקנה למצב בארץ. הם מצאו שרוב הזקנים משמרים את בריאותם, נהנים מאיכות חיים טובה ותורמים לחברה עד לגילים מתקדמים מאוד. בעקבות הממצאים הללו החלו המומחים לדבר על 'גרונטולוגיה חדשה': במקום לעסוק בהגבלות ובליקויים בזִקנה, התמקד המחקר בגורמים המאפשרים תפקוד יעיל גופנית ונפשית. ממצאיהם מקעקעים כמה וכמה מיתוסים:

    מחלות, ירידה בכישורים שכליים והתנתקות מהחיים הן בלתי נמנעות – לא נכון. המציאות מראה שאחוז גבוה מהנחקרים הם אנשים בריאים, פעילים וערניים גופנית ונפשית ומעורבים באופן פעיל בחיים. רק ל-21% מהם יש הגבלה גופנית משמעותית, רק אצל 10% היו עדויות לסניליות ורק 5% חיו במסגרות מוסדיות. לעומת זאת 39% דיווחו כי בריאותם טובה מאוד או מצוינת.

    אופי הזִקנה נקבע באופן גנטי לא נכון. מחקר קרן מק-ארתור גילה שבחירת סגנון חיים ולא גנטיקה הם שקבעו יותר מכל את אופן החיים בזִקנה דיאטה, כושר גופני, פעילות שכלית, קשר לאנשים אחרים ותחושת מסוגלוּת התבררו כגורמים המשמעותיים ביותר בקיום אורח חיים של תפקוד ברמה טובה ושביעות רצון בחיים. במחקר על תאומים התגלה כי רק 30% מאיכות החיים נקבעה גנטית. סגנון החיים וגורמים סביבתיים היו הגורם המכריע בצורת ההזדקנות הגופנית. אפילו הסיכוי לחלות במחלות הקשורות למטען גנטי, כסרטן או מחלת לב, נקבע במידה רבה על ידי סגנון חיים וסביבה. החוקרים מצאו עוד שחוסר פעילות מזיק יותר מאשר עישון, אפילו בקרב המתעמלים באופן קבוע. הפסקת עישון, שיפור דיאטה והפחתת משקל משפרים את איכות החיים (בכל גיל) ואת חוויית הזִקנה. המחקר הראה כי תמיכה חברתית וקיום קשר רגשי עם משפחה וחברים תרמו לשימור רמת התפקוד גם כאשר התפתחו מחלות קשות. ממצא פחות מפתיע הוא שביטחון כלכלי תרם להרגשה טובה. חבל שהחוקרים לא שאלו את אמא שלי או שלך היא תמיד אמרה שעדיף להיות יפה, בריא, עשיר ומאושר מאשר מכוער, חולה, עני ואומלל.

    זקנים הם חסרי תועלת טעות נוספת. במציאות אנשים יוצאים לגמלאות על פי חוק על אף שהיו מוכנים להמשיך לעבוד. חלק ניכר מהגמלאים ממשיכים לעבוד במשרות מלאות או חלקיות, ורבים עובדים באופן לא רשמי כדי לא לפגוע בגמלה שלהם. יש העובדים ללא שכר אך ממלאים תפקידים ומבצעים שירותים בעלי ערך כלכלי. אם מתייחסים לתרומה ולא למשכורת, מתברר שרוב הזקנים ממשיכים בעבודה יצרנית כל ימיהם. דוגמאות נפוצות הן התנדבויות במסגרות שונות וטיפול בבני משפחה כבני-זוג, חברים או נכדים. יותר מ-40% מהזקנים מדווחים על לפחות 1,500 שעות של פעילות יצרנית בשנה. רק 2% מדווחים שאינם עוסקים בכל פעילות כזאת.

    ד. שינוי מסלול

    קארל יונג אמר שהבנתנו את הזִקנה מוגבלת, כי "אנו חיים את אחר הצהריים של החיים לאור מסלול הבוקר". 'מסלול הבוקר' הוא מסלול של ריצה, של תחרות, של מאבק. מלות המפתח בו הן 'להצליח', 'להתקדם', 'להשיג', 'לנצח', וכמובן 'עוד': עוד כסף, עוד כבוד, עוד פרסום, עוד ביטחון. מסלול הבוקר הוא מסלול של עמידה בציפיות, בקריירה ובתפקידים במשפחה. אין לשכוח כי ברקע כל אלה יש חרדה, חשש מכישלון ופחד מפני מפלה.

    לא מפתיע כלל שמסלול הבוקר של המיניות רווי במושגים של כמות וביצוע: לכבוש, לפתות, להשיג. להציג זִקפה גדולה וחזקה, להחדיר, להמשיך ככל האפשר, לגמור כמה שיותר פעמים. 'כוח גברא', 'און' הם המושגים המתרוצצים במוחם הקודח של הגברים. ואילו הנשים, הן אסירות של מושגי יופי הצמודים להופעתה של נערה המצולמת בשער שבועון (עור פנים מתוח, לחיים ורדרדות, שדיים מוצקים). על שניהם רובצת עננה של דאגה לא להיות מושכת די, לאבד זִקפה.

    בהזדקנות מוצלחת קיימת ההכרה ש'כבר היינו שם', כבר עשינו זאת, אני מי שאני, לא אכפת לי מה יחשבו אחרים. לא תודה, מסלול הבוקר והנובע ממנושהזִקנה היא דעיכה או רביצה על כיסא הנדנדה אינו מתאים יותר. סוף כל סוף אנו בשלים דיינו להיות מפוקחים יותר, לאלתֵר ולבנות מסלול חדש, במיטה כמו בחיים, המסלול הייחודי והנכון לנו.

     

    מדריך התרפיה: על טיפול ומטפלים |  לבחור נכון  |  טיפול תרופתי  |

     ערכים בתרפיה | טור אישי |  טיפול במקרה

     

 

 

home | contact | Dr. Uri Wernik | www.therapy.co.il |